השנים האבודות

הלכת "השנים האבודות" כפי שנפסקה בערעור אזרחי 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, הינה מרחיקת לכת ומהווה רעידת אדמה בעולם הנזיקין.

בעולם הנזיקין עד הלכת אטינגר, הפיצוי בגין מוות שנגרם כתוצאה מתאונה הורכב מזכויות התלויים ופיצוי נמוך בגין העזבון עבור הוצאות קבורה ואבלות.

כך למשל, עזבון של קטין שנהרג בתאונת דרכים קיבל פיצויים בסך של כמה עשרות אלפי שקלים עבור הוצאות קבורה ואבלות. הנחת היסוד לפי החוק והפסיקה היתה כי יש לפצות העזבון בגין הנזק שנגרם בפועל, דהיינו הוצאות הקבורה והוצאות תקופת האבלות.

בהלכת אטינגר פסק בית המשפט העליון פסק פה אחד, במותב חמישה, כי יש להכיר בזכותו של אדם, שניזוק עקב מעשה עוולה ונתקצרה תוחלת חייו, לפיצוי עבור אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות"; לאמור, בשנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו. בית המשפט פסק כי יש להכיר גם בזכותו של העיזבון לפיצוי עבור ראש נזק זה, מקום שבו קוצרה תוחלת חייו של הניזוק והוא נפטר במהלך מעשה העוולה או בסמוך לאחריה, כך שנבצר ממנו להגיש תביעה בגין נזקיו.

דרך החישוב בה נוהגים בתי המשפט לחישוב ההפסד ב"שנים האבודות" הינה שליש מהשכר אותו הרוויח המנוח ובמקרה של קטין שליש מהשכר הממוצע במשק.

המשמעות היא כי עזבונו של אדם שנהרג זכאי לפיצוי המוערך בשליש מהשכר גיל 67 ולאחר מכן שליש מהפסדי פנסיה. בפועל, במקרים רבים, מדובר של פיצוי הגבוה לעיתים פי עשרה מהפיצוי אותו היה מקבל עזבון המנוח לפני פסק הדין בעניין אטינגר.